מכתש תמנע – פלא טבע עולמי:
מכתש תמנע, השוכן כ-25 קילומטרים צפונית לאילת, הוא אחד מאתרי הטבע המרהיבים ביותר בישראל. המכתש, שצורתו כקערה ענקית המוקפת צוקים אדומים, מספר סיפור גיאולוגי בן מאות מיליוני שנים ומהווה עדות חיה להיסטוריה עשירה של כריית נחושת עתיקה.
המכתש נוצר בתהליך של בליה ושחיקה ממושכת, כאשר שכבות סלע רכות נשטפו מתחת לשכבה קשה יותר. התוצאה היא נוף דרמטי של עמודי אבן חול צבעוניים, קשתות טבעיות ותצורות סלע מרהיבות. הצבעים המשתנים של הסלעים – מאדום עמוק ועד צהוב בהיר – יוצרים מופע טבעי שאין שני לו.
אזור תמנע מזוהה עם "מכרות המלך שלמה". לפי המסורת, שלמה המלך הפעיל כאן את מכרות הנחושת שלו, שסיפקו חומר גלם למקדש ולממלכתו המשגשגת. בספר מלכים א' מוזכרת עציון גבר, שמזוהה עם האזור, כנמל חשוב בממלכת שלמה.
המכתש מהווה בית גידול למגוון בעלי חיים וצמחים המותאמים לתנאי המדבר הקיצוניים, כולל יעלים, שועלים, זוחלים וציפורים רבות.
נקודות עניין במכתש תמנע:
* עמודי שלמה
* הפטריה
* פטריה וחצי
* גבעת בורג
* הקשתות
* מנהרות הכרייה
* מעלה והר ברך
* מקדש חתחור המצרי
* בריכות שלמה
* המכרות האדומים
* ציורי המרכבות
* חולות צבעוניים
* נחל תמנע
* מצוקי תמנע
* סלע הספינקס
* שביל הנחושת העתיק
* הקניון הורוד
* הקניון הלבן
* מכרות העבדים
* מעלה גדנ"ע
* נחל נחושתן
* הר תמנע
* נחל אלכסון
* עמק והר ססגון
* אגם תמנע המלאכותי
* שרידי מחנה כורים מצרי
* מרכז המבקרים
* מייצג אוהל מועד
* מצפור המכתש
* ציורי סלע קדומים
* שרידי תנורי התכה עתיקים
* מכרות תורכיז עתיקים
* הדיונה הגדולה
* גבעת העבדים
* שרידי כבשני התכה מתקופת הברונזה
* תצוגת שחזור כריית נחושת קדומה
הארכיאולוגיה מספרת:
התקופה הכלקוליתית (4500-3300 לפנה"ס): ראשית כריית הנחושת באזור ע"י שבטים מקומיים וכורים נוודים
התקופה המצרית הקדומה (3000-2700 לפנה"ס): משלחות כרייה מצריות ראשונות מטעם שושלת פרעונים קדומה
תקופת הברונזה התיכונה (2000-1550 לפנה"ס): פעילות כרייה מקומית של שבטי המדבר והמדיינים
תקופת הממלכה החדשה המצרית (1550-1070 לפנה"ס): תקופת השיא של הכרייה המצרית, בניית מקדש האלה חתחור תחת שלטון פרעונים כמו רעמסס השני וסתי הראשון
תקופת הברזל (1070-586 לפנה"ס): תקופת המלוכה בישראל, ימי דוד ושלמה המלך, נמל עציון גבר (אילת העתיקה) ובהמשך ממלכת אדום
התקופה הנבטית (300 לפנה"ס – 100 לספירה): הנבטים מפתחים את נתיבי המסחר וגם מחדשים פעילות כרייה
התקופה הרומית (100-300 לספירה): פעילות כרייה מצומצמת ע"י הפרובינקיה הרומית של ערביה פטראה
התקופה הערבית הקדומה (600-1000 לספירה): פעילות מועטה במכרות ע"י שבטים בדואים באזור
התקופה העות'מאנית (1517-1917): האזור בשליטה עות'מאנית רופפת, שבטים בדואים מתגוררים במכתש אך לא כורים נחושת
תקופת המנדט הבריטי (1917-1948): מחקר גיאולוגי ראשוני וגילוי מחודש של המכרות העתיקים
מדינת ישראל (1948-היום): חידוש הכרייה בשנות החמישים, הקמת פארק תמנע, פעולות שימור האתרים הארכיאולוגיים.
תמנע סיפורי אגדות:
מכתש תמנע שבה את הדמיון של אנשי הממלכות מסביב, צורות הסלע, קולות הרוח במנהרות, הקשתות, המרחק, הסיפורים על אוצרות חבויים, רוחות של עובדים במכתש ואובדים במדבר….
אגדת השומר הקדמון אבו אל-נחאס (אבי הנחושת)
בעומק הרי אדום, במקום שבו הסלעים הופכים מאדומים לשחורים כפחם, נפערות מנהרות עתיקות אל בטן האדמה. אלו הן מכרות תמנע העתיקים, שם, בין המסדרונות האפלים והמתפתלים, מספרים הבדואים, שוכנת רוח שאינה יודעת מנוח.
לפני אלפי שנים, כך מספרת האגדה, חי במקום כורה מצרי שהיה ידוע בין הכורים כמי שמכיר כל סלע וכל פיתול במכרות הנחושת העמוקים. בעוד שאחרים פחדו לרדת אל המעמקים החשוכים, הכרוה הנועז היה מרגיש בהם כמו בבית.
לילה אחר לילה היה נשאר אחרון במכרות, מקשיב ללחישות הסלעים, מחפש את הוורידים הכחולים-ירוקים של הנחושת בקירות השחורים.
הבדואים מספרים שיום אחד, כשהשמש כבר שקעה והכורים האחרים עזבו, הכורה גילה מרבץ נחושת עשיר במיוחד, עמוק בבטן ההר. בהתרגשותו, הוא המשיך לחצוב גם כשהלפידים החלו לדעוך עד שאסף כמה סלעי נחושת גדולים ויקרים.
אך המכרה לא היה מוכן לוותר על אוצרותיו בקלות – תקרת המנהרה קרסה על הכורה שנלכד בין הסלעים, רגלו נשברה, הלפידים כבו ואף אחד מחבריו לא מצא אותו מתחת למפולת סלעים.
אבל מותו לא היה סוף הסיפור. רוחו התמזגה עם המכרה עצמו, והוא הפך להיות "אבו אל-נחאס" – אבי הנחושת. מאז, כך אומרים הבדואים, הוא ממשיך לשמור על אוצרות המכרה. בלילות, כשהרוח שורקת במנהרות החשוכות, אפשר לשמוע את צעדיו המהדהדים. כורים ותיקים מספרים על אורות מסתוריים שנראים במעמקים, ועל תחושה של עיניים בלתי נראות שעוקבות אחריהם.
יש המספרים שמי שמנסה לקחת נחושת מהמכרה ללא רשות, נתקל בדמות מסתורית עטופה בגלימה כהה, שמזהירה אותו בקול עמוק וחלול: "הנחושת היא דמו של ההר. קח רק את מה שניתן לך ברשות." ואז נעלמת כלא הייתה, משאירה אחריה רק ריח חזק של נחושת באוויר.
עד היום, הבדואים המקומיים נוהגים להשאיר מנחות קטנות – פיסת לחם, מעט מים – בפתח המכרות, כאות כבוד לאבו אל-נחאס, השומר הנצחי של מכרות תמנע
סוד המלכה חתחור והגביע של חיי הנצח:
דממת המדבר מספרת את סיפורה של חתחור, אלת האהבה, השמחה והמכרות של מצרים העתיקה. במקדשה העתיק בתמנע, שעמודיו עדיין מתנשאים אל מול השמיים הבוערים של הנגב, מתחילה האגדה המסתורית.
לפי הסיפור העתיק, חתחור נשאה בליבה דאגה עמוקה לבני האדם. היא ראתה את הכורים המצרים עובדים במכרות הנחושת תחת השמש היוקדת, חייהם קצרים וקשים. בלילה אחד, כשהירח היה במילואו והמדבר נצץ בכסף, היא קראה למיטב האומנים של ממלכת מצרים.
במשך ארבעים יום וארבעים לילה, תחת השגחתה, הם יצקו גביע מופלא מהנחושת הטהורה ביותר של תמנע. את הגביע היא טבלה בדמעותיה הקדושות ורקמה בו כשפים עתיקים בשפת האלים. הגביע הפך לזהוב-אדמדם, וקישוטיו המפותלים נדמו כחיים משל עצמם.
אך חתחור ידעה שיש גם אנשים רעים בעולם, שיעשו כל דבר להשיג את המפתח להשיג את האוצר. כוח החיים הנצחיים הוא מסוכן בידיים הלא נכונות. על כן החביאה את הגביע היקר עמוק בתוך מבוך המכרות, במקום שרק מי שראוי באמת יוכל למצוא אותו. היא יצרה שבע דלתות נחושת נסתרות, וכל אחת מהן נפתחת רק למי שליבו טהור ונפשו אצילה.
הבדואים מספרים שבלילות מסוימים, רק כאשר הרוח נושבת מכיוון מסוים והירח בדיוק בזווית הנכונה, אפשר לראות הבהק מוזר במעמקי אחת המנהרות – אור זהוב-אדמדם שמזכיר את צבע השקיעה. יש המספרים על כורים שהלכו בעקבות האור ולא שבו מעולם. אחרים מספרים על זקן מסתורי שחי במדבר, שעיניו צעירות להפליא וחיוכו מסתורי, ועל צווארו תליון קטן בצורת גביע.
מעניין שעד היום, כשחופרים באזור תמנע, לפעמים מוצאים שברי כלי נחושת עתיקים עם סמלים מסתוריים. והבדואים? הם ממשיכים לספר שהגביע עדיין שם, ממתין למי שראוי לו באמת, מוגן על ידי כשפיה העתיקים של חתחור וקסם המדבר הנצחי.
איך מלכת שבא כבשה את ליבו של המלך שלמה:
בימים עתיקים, כשמלכת שבא עשתה את דרכה הארוכה לירושלים לפגוש את המלך שלמה, היא עברה בנתיב המדברי דרך עמק תמנע. השיירה המלכותית שלה, עמוסה במתנות יקרות ערך, נעצרה למנוחה בצל הצוקים האדירים.
כשהשמש החלה לשקוע, קרניה האחרונות פגעו בסלעים האדומים של תמנע, והעמק כולו נצבע בגוונים מרהיבים של אדום וארגמן. מלכת שבא נשבתה בקסם הצבעים. היא ירדה ממרכבתה המוזהבת והתקרבה אל הסלעים.
במגע ידה העדין, היא גילתה שהאבקה האדומה מהסלעים נצבעת על אצבעותיה. משרתותיה החכמות, שראו את התפעלותה, אספו מהאבקה האדומה וערבבו אותה עם שמנים מבושמים שהביאו מארץ שבא. כך נוצר איפור מיוחד במינו – אדום כמו השקיעה בתמנע, נוצץ כמו אבני החן של המדבר.
מספרים שכשהגיעה מלכת שבא לארמונו של שלמה המלך, לחייה היו צבועות באותו אדום מסתורי, והוא היה כה מוקסם מיופייה והתאהב בה. לאחר זמן גם נולד להם ילד משותף, שהפך כאשר גדל למלך הראשון של אתיופיה, ושמו מלניק הראשון.
עד היום, אומרות הנשים הבדואיות, בימים מיוחדים כשהשמש בדיוק בזווית הנכונה, אפשר לראות את טביעות אצבעותיה העדינות של מלכת שבא על הסלעים האדומים. הן מספרות שנשים שמוצאות את המקום המדויק ונוגעות בסלע זוכות ביופי ובחן מיוחדים, כמו של המלכה עצמה.
ויש אומרים שבלילות ירח מלא, כשהרוח שקטה, אפשר לשמוע את צליל צעדיה העדינים של המלכה מהדהד בין הצוקים, ולראות את צלליתה המלכותית משתקפת באבנים האדומות, עדיין מחפשת את הגוון המושלם שישלים את יופייה האגדי.
הבדואים מספרים שזו הסיבה שהשושלת המלכותית של שבא הייתה ידועה בנשותיה היפות – הן שמרו את הסוד של אבקת הקסם האדומה של תמנע, והעבירו אותו מאם לבת, דור אחר דור.
קללת הכורים
במעמקי המדבר, במקום שבו הסלעים שחורים כליל והמנהרות עמוקות כשאול, מהדהדת עד היום קללת הכורים האבודים. האגדה מספרת על חפרע, מפקח מכרות אכזר שקיבל פקודה ישירה מפרעה: להכפיל את תפוקת הנחושת תוך חודש ירח אחד, או לשלם בראשו.
חפרע, שעיניו הצרות בערו בטירוף של אדם הנלחם על חייו, בחר עשרים ושניים עבדים – הכורים המיומנים ביותר. הוא הצליף בהם ללא רחם, מכריח אותם לזחול במנהרות צרות שאפילו החיות לא העזו להיכנס אליהן. "עוד נחושת!" היה צורח, קולו מהדהד במסדרונות האפלים, "או שתמותו כאן במעמקים!"
הכורים המסכנים, גופם מצולק מהשוט ונפשם שבורה מהפחד, עבדו יום ולילה. הם זחלו במנהרות כה צרות עד שלעתים היו צריכים לנשום לסירוגין – אחד נושם בעוד השני מחזיק את נשימתו. המים היו מועטים, האוויר דליל, והחושך… החושך היה מוחלט, נשבר רק על ידי הבהובי הלפידים הקטנים שבקושי האירו את הדרך.
יום אחד, עמוק במעבה האדמה, הם מצאו את מה שחפרע חיפש – עורק נחושת ענק, זוהר באור ירקרק מסתורי. אבל משהו היה שונה. הקירות רעדו, והאוויר… האוויר היה רווי בריח מתכתי מוזר. הכורים המנוסים התחננו לסגת. "המנהרה לא יציבה," הם אמרו, "האלים עצמם מזהירים אותנו."
אבל חפרע, שראה את הגרזן של התליין מונף מעל צווארו, דחף אותם פנימה בכוח. "חצבו!" צרח, "חצבו או שאהרוג אתכם במו ידי!" הכורים המפוחדים נכנעו, דמעות של אימה זולגות על פניהם המאובקות.
ואז זה קרה. תחילה היה זה רק רעד קל, כמו נשימה של ענק ישן. ואז, כאילו האדמה עצמה החליטה לנקום את נקמת העבדים המעונים, הכל קרס. הצעקות שלהם התערבבו בקול הסלעים המתמוטטים, עד שהשתרר שקט – שקט נורא שנמשך אלפי שנים.
אומרים שבלילות חשוכים במיוחד, כשהירח מסתתר והרוח שורקת במנהרות, אפשר לשמוע אותם. הצליפות של השוט של חפרע, הבכי החרישי של הכורים, וקולות החציבה האינסופיים.
לפעמים מטיילים מספרים על דמויות מוכות וכפופות, זוהרות באור ירקרק חלש, זוחלות במנהרות כאילו עדיין מחפשות דרך החוצה. ובראשן – דמות גבוהה עם שוט, עיניה בוערות בטירוף נצחי.
הבדואים אומרים שמי שמניח את אוזנו על סלעי הנחושת יכול לשמוע את תפילותיהם האחרונות של הכורים, מהדהדות עד היום במנהרות העמוקות. הם משאירים מנחות קטנות בפתחי המכרות – לחם, מים, ולפעמים פיסות בד רכות לחבוש את פצעי השוט שעדיין צורבים, אלפי שנים אחרי.
והאזהרה החשובה ביותר: אם אתם שומעים קול חציבה או בכי חרישי מעומק המנהרות, או רואים אור ירקרק מרצד באפלה – אל תתקרבו. כי האימה של אותו לילה נורא עדיין חיה במעמקי תמנע, וחפרע עדיין מחפש כורים חדשים למלא את מכסת הנחושת שלו.
עמודי שלמה והציפור הקסומה
כשביקש שלמה המלך להקים את בית המקדש, התגלה אליו אלוהים בחלום ואמר: "בניי היקר, לבניית ביתי תזדקק לנחושת רבה, טהורה כזהב וחזקה כברזל. שולח אני לך מתנה מגן עדן עצמו – את ציפור הפלא שתמצא עבורך את עורקי הנחושת בהר" (היום קוראים לזה רחפן…).
למחרת, עם שחר, הופיעה בירושלים ציפור מופלאה שכמותה לא נראתה מעולם. גופה היה עשוי כולו מנוצות בגווני נחושת מרהיבים, מקורה הארוך זהר כברק, ועיניה… עיניה היו כשתי אבני חן ירקרקות שזרחו באור פנימי מסתורי. כשפרשה את כנפיה, השתקפו בהן כל צבעי הקשת, וכששרה, קולה היה כצליל פעמוני זהב רכים.
שלמה, בחוכמתו, הבין שעליו להקים מגדל מיוחד לציפור הקדושה. הוא בחר במקום הגבוה ביותר בעמק תמנע, שם הקים מגדל מופלא שעמודיו עוצבו בצורת עצי תמר, וקירותיו כוסו בכתב סתרים קדום. בראש המגדל הותקן קן מוזהב, משם יכלה הציפור לסקור את כל הארץ.
מדי בוקר, עם זריחת החמה, הייתה הציפור מתעופפת מעל הרי אדום. כשגילתה מרבץ נחושת, היו נוצותיה מתחילות לזהור באור קסום, והיא הייתה שרה שיר עתיק בשפת גן העדן. הכורים של שלמה למדו את השפה המסתורית הזו, וידעו בדיוק היכן לחפור.
הנחושת הטהורה שנכרתה בתמנע הובלה בשיירות ענק לנמל עציון גבר, שם עגנו ספינות תרשיש האדירות של שלמה. מנמל זה יצאו הספינות עמוסות בנחושת איכותית לכל קצוות תבל – למצרים, לאופיר, לתרשיש ולארצות רחוקות. בתמורה הגיעו לממלכת ישראל אוצרות נפלאים: זהב מאופיר, שנהב מהודו, קינמון מארץ כוש, בשמים נדירים מערב, ואבני חן מארצות המזרח הרחוק.
כך הפכה ממלכת ישראל לאחת העשירות בעולם העתיק, וכל זאת בזכות הנחושת של תמנע והציפור הפלאית. מעושר זה נבנה בית המקדש המפואר, שקירותיו צופו בזהב טהור ועמודיו נוצקו מהנחושת המשובחת של תמנע.
אך הסיפור מסתיים בעצב. סוחר חמדן אחד, שקינא בעושרו של שלמה, ניסה לתפוס את הציפור הקדושה וירה בה חץ. הציפור מייד התפוררה לחול ועמודי שלמה הנוצצים הפכו לסלע פשוט.
עד היום עומדים "עמודי שלמה" בתמנע, עדות אילמת לימי התפארת של ממלכת ישראל. הבדואים מספרים שבלילות ירח מלא, כשהרוח נושבת מכיוון ים סוף, אפשר לשמוע צליל מתכתי עדין – שירתה של ציפור הפלא, ממשיכה לשמור על סודות הנחושת של תמנע. ויש האומרים שבימים מיוחדים, כשהשמש בדיוק בזווית הנכונה, אפשר לראות בין העמודים העתיקים הבהק של נוצה בצבע נחושת, זוהרת כאילו נשרה זה עתה מכנפי הציפור הקדושה של שלמה המלך.
מכרות המלך שלמה:
ואתם מוזמנים לקפה מדברי:
