מערת עלמה – אתגר בגליל העליון

אגדות שונות נכתבו וסופרו עליה במהלך השנים. בעבר נקראה המערה בשם "מערת הבבלים" על פי האגדות שעולי בבל עלו דרכה חזרה לארץ ישראל או בגלל שנטמנו בה עצמות של עולי בבל.‏ בשנת 1742 ביקר בעלמה רבי חיים בן עטר ומתיאור תלמידו על המסע עולה, כי במערה מצויים קברים: "שיש שם מספר צדיקים קבורים, תשע מאות אלף".‏ אגדה נוספת מספרת כי מוצא המערה הוא בירושלים.‏

סיור במערה

הגישה אל המערה מתבצעת בראשיתה בדרך כלל על ידי כלי רכב ממונעים הפונים אל דרך עפר המתחילה מול כביש הכניסה לכפר ריחאניה. בהמשך מתגלה אזור טרשים רחב המצריך צעידה רגלית עד לוע הר גדול שנוצר מקריסת שכבות ההר העליונות אל חללו הפנימי. בתחתית לוע ההר קיים פתח המערה. המערה מורכבת מסלעים לחים וחלקים, ובשל כך ההליכה בה מחייבת זהירות יתרה.

בצדי קירות המערה ננעצו יתדות עזר למבקרים, וכן, מחזירי אור כסימני דרך. המסלול במערה הוא דו כיווני, ובשל רוחבה המצומצם של המערה הדבר יוצר לעתים עיכובים למטיילים בה.

המערה תלולה וגובהה מגיע ל-106 מטרים. באזור המערה ובתוכה מקננים עטלפים ויונים. שני מיני העטלפים הבולטים במערה הם נשפון גדות וכנפן. סקר של רשות הטבע והגנים בשנת 2012 גילה כי מספר העטלפים במערה ירד מכמה עשרות אלפים בתחילת שנות האלפיים לעשרות בודדות בלבד. השערת החוקרים היא כי הסיבה להעלמות העטלפים היא תאורה חזקה ורעש מצד המטיילים במערה.

כתבה שכתב אבי אבידור מחוג מיטיבי הלכת של טיולים ואגדות:

בתחילה היססנו, להיכנס או לא להיכנס, אבל העדפנו להמתין לחוות דעת היוצאים. הם הגיחו בזה אחר זה מבטן האדמה מאובזרים בקסדות ופנסי ראש והתייצבו מול סוללת המראיינים שציפו לתשובה תכליתית אחת. אך מפניהם החיוורות ותשובותיהם המבולבלות כבר התגנבה התחושה שהם לקו בהלם מערות.

ראשון המרואיינים ניצב בפנינו בפנים חתומות ומלמל כמה מילים שהתפרשו לכאן ולכאן. השניה שעלתה בעקבותיו ייצבה את הפנס שעל מצחה ושחררה, תוך שהיא מפנה את אלומת האור הישר לתוך עינינו, איזו קללה רוסית בגנות המערה. השלישי, איש ענייני בעל הופעה קיבוצניקית, פנה אלינו בפנים מבשרי רעות: המערה לא רק חשוכה לחלוטין אלא גם חלקלקה ביותר, המעברים צרים והפניות מפתיעות ומסוכנות וכל זה מחייב צעידה זהירה וקפדנית שלא משאירה מקום לטעויות. לא היה צורך ברמזים נוספים. הבנו כי לא כדאי בזמן הדחוק שנותר בידינו להשקיע מאמץ כדי להסתבך בהרפתקה שסופה אינו ידוע ושאפילו הרפתקני מערות מדופלמים כמו אלה שהגיחו זה עתה מבטנה ,התקשו להפליג בשבחה.

היה מנוי וגמור איתנו שבתור מבוגרים אחראים עלינו להימנע מלשחק מחבואים עם הגורל במגרש הביתי שלו ועוד בחושך, והאופציה השפויה היחידה היא לעשות פרסה ולעלות בחזרה אל פני השטח. אבל בכל זאת, זבוב הספק המשיך לזמזם במוחנו והאיץ בנו לשקול מחדש את העניין , אולי בכל זאת יש מקום לצאת מגבולות הריבוע של "המבוגר האחראי" ולהתנסות בהרפתקה חדשה ומסעירה ואולי חד פעמית, עבור חלקנו לפחות.

עמדנו בפתח המערה כאותם צנחנים טירונים המתמודדים בפעם הראשונה בחייהם מול הפחד שבקפיצה מדלתו הפתוחה של המטוס וזקוקים רק לדחיפה קלה של המפקד בישבנם כדי לבצע את המשימה. הפנינו אתת המבט אל שני צעירים, נער ונערה תלמידי תיכון, שעמדו מן הצד והתלבטו בינם לבין עצמם דקות ארוכות. לאחר שתם הדיון בסוגיה על כל היבטיה, חתך הבחור ואמר שלא ייתכן שנחזור אל הבסיס מבלי שביצענו את המשימה. הבחורה הנהנה בהסכמה ומיד גם אנחנו הנהנו אחריה, וכך ירדנו כולנו, בדבוקה אחת של חמישה אנשים, אל תוך חללה של המערה דרך פיר צר וארוך, מתקדמים בתנועות איטיות ומחושבות, נאחזים בכל זיז סלע מחשש החלקה אל החור השחור הפעור לרגלינו.

התקדמנו לפי מחזירי האור הלבנים הקבועים בסלעים, נדחקנו בין חרכים שמתחת לסלעים ענקיים התלויים מעלינו על בלימה כחרבו של דמוקלס והגענו אל מעבר צר הנקרא "מעבר הלידה". אנחנו כבר הרחק במעמקיה של מערת עלמה שבגליל העליון הנחשבת כמערה העמוקה ביותר בישראל, עומקה כמאה מטרים מתחת לפני השטח ואורכה כחצי ק"מ. המערה מוזכרת כבר בתיאור עולי רגל יהודיים בימי הביניים, ומרשים במיוחד תיאורו של תלמידו של הרב חיים בן-עטר על ביקורו במערה בשנת 1742: "אין לה קץ ותכלית, והנכנס בה הוא נאבד מרוב הכוכין שיש בה. כל כוך עשרה כוכין, ובו כוך מהעשרה. אם אתה נכנס – אתה מוצא עוד כוכים אחרים, והנכנס לשם הוא מסתכן מרוב פחד. ומעשים של זו המערה הם נפלאים. וכולם תחת הארץ, והנכנס לשם צריך אבוקות גדולות, ואני נכנסתי לתוכה באבוקות גדולות, כמו עשרים אמה.

אין אני יכול לומר כמה כוכים יש שם, אין להם מספר. והמקום נורא מאד". ואכן, המערה סבוכה מאוד ולא קשה ללכת לאיבוד בתוכה. סמכנו כמובן על מחזירי האור האדומים המסמנים את כוון החזרה, אך בשלב מסויים התקדמנו מבלי לראות סימנים. כנראה שפנינו לפיצול הלא נכון. ניסינו לחזור אחורה אבל נתקלנו בקיר. הלכה וסגרה עלינו תחושת האימה. כבר חשבנו שלא נוכל למצוא את דרכנו אל הכניסה בכוחות עצמנו ודמיינו איך כוחות ההצלה כבר אצים אל האיזור לאתר את חמשת המטיילים שנבלעו במעיה של המערה. אבל, לעולם לא מאוחר מכדי להיות אופטימיים, הישועה באה מאותו בחור צעיר שנתן את אות הכניסה למערה בתחילת הסיפור.

לפתע נפל מבטו על מחזיר האור האדום שבצבץ מבעד לאחד מסדקי הסלע. לאחר שנשמנו לרווחה וברכנו על הגומל קינחנו באתגר שחתם את מסע הדילוגים בין הסלעים: קיר סלע גבוה המצריך שימוש בכוח הגוף ובעיקר בכוח הידיים שמעבר לו כבר פתוחה הייתה הדרך אל האור שבקצה המערה.

התנערנו משכבות הבוץ שדבקו בבגדינו וסיכמנו: מערה מרתיעה ומושכת כאחת. אחרי הסתגלות ראשונית לתעתועיה ונפתוליה הופכת השהות בה ליותר ויתר ממכרת ומעוררת סקרנות, מין מערת מסתורין צופנת הפתעות ששימשה בעבר השראה לסיפורי זוועה של עולי רגל בעלי דמיון, והיום, מבחינתי, הייתה ראוייה בהחלט לשמש אתר צילומים לסרט הרפתקאות חביב על עלילות אלאדין ומנורת הקסמים שלו.

סוג המערה: קראסטית פעילה
ציוד מיוחד: אין
הערות ואזהרות: מחליק מאוד
לשלב בטיול בסביבה עם: גוש חלב, יקב דלתון, עמוקה, יער ביריה