חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, זוכה לכבוד רב בארצנו ובכל עיר בישראל (כמעט) יש ככר או רחוב מכובד על שמו. גם העיר הרצליה קרויה על שמו, בירושלים קראו לבית העלמין הלאומי והצבאי על שמו, הר הרצל.
פסל המנציח את פגישת הרצל עם קיסר גרמניה וילהלם השני בארץ ישראל הוקם במקום פגישתם, בשער בית הספר החקלאי מקוה ישראל. הפסל מנציח ומשחזר את המפגש ההיסטורי בין חוזה המדינה לבין הקיסר הגרמני וילהלם ה-2 ב-28 באוקטובר 1898 ומבוסס על תמונה/ות שצילם דוד וולפסון.
פסלו של הקיסר חצוי לשניים, על חלק אחד כתובה אמרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ועל החלק השני דבריו של הקיסר: "לארץ הזאת יש עתיד". שם האמן: מוטי מזרחי.
היה זה ביקורו הראשון והיחיד של הרצל בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בראש משלחת ציונית קטנה לקדם את הקמת בית ומדינה לעם היהודי. הרצל נפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם ה-2 במטרה לדבר על ליבו שישכנע את הסולטאן העותמאני לאפשר הקמת סוג של מדינה אוטונומית ריבונית לעם היהודי בשטח ארץ ישראל.
מזכיר הממשלה צבי האוזר, שיזם את הקמת הפסל בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת ובית הספר מקוה ישראל, אמר בטקס: "הרצל הוא דמות המופת החשובה ביותר בעם היהודי של העת החדשה. הפסל מנציח רגע מפורסם וחשוב בהיסטוריה של הציונות ויאפשר לתת חיי נצח לפועלו ולדמותו.
הרצל ביקר פעם אחת בארץ ישראל וזאת כחלק מהמאמצים האדירים להשיג הכרה בזכותם של היהודים למדינה ריבונית בארץ ישראל. חזונו של הרצל התגשם, ואין דבר ראוי יותר מלהנציח את מאמציו ולהבטיח שדמותו תהיה דמות מופת בחברה הישראלית".
יורם טהרלב כתב שיר המספר על תולדות הרעיון הציוני ועל כך שהרצל נתן לחזון המדינה את הלב והנשמה:
ביצוע: להקת גייסות השריון לחן: יאיר רוזנבלום
הרצל וכל האדונים הנכבדים
בבאזל יסדו את מדינת היהודים
וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס
ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.
וולפסון הביא למדינה את הכספים
נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.
אוסישקין נתן את המרץ של הדור
וביאליק נתן את "אל הציפור"
רק הרצל הלך שם דווה וכואב
כי הרצל נתן למדינה את הלב.
הוא רץ ודאג ונאם ונדחף
מן המזכיר אל השר
מן המיניסטר אל הגראף
האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה
ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"
נסע לסיני, לגליל וליהודה
בדק את הקרקע ואת כלי העבודה
חצה את הים ועל פרד הוא דהר
במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר
ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב
כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.
הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף
והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו
בבית הוא הניח אישה וילדים
שחשו על גבם את צרת היהודים
לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן
בקשישים שילם ונפגש עם השולטן
כי אחרת איך עבדול חמיד השני
היה מתמצא בעניין הציוני
הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב
אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.
ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה
הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה
אחד דרש את הכספים והחובות
אחד דרש את הפרסום והכבוד
אחד דרש מהפכה, אחד שוויון
אחד דרש מיד את כל ציון
והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו
נתן את הלב ועצם את עיניו
ואחר כך כל האדונים הנכבדים
בכו על חוזה מדינת היהודים.